הבקרים שלי מתחילים מוקדם מהרגיל. בשעה 3:45 לפנות בוקר שעון פנימי מעיר אותי להקיץ. להתעורר. ובשעה הזו מה אני אומר לכם יש בי חובה פנימית לכבד את אותה ההתעוררות לחפש עבורה מענה.
אני אמא כבר 15 שנה , בעצם אני אמא בשורש נשמתי, האם אני יענה לדרישת היקום , ואולי אתנהג שלא בדרך הטבע. אמלא את חובתי או אולי אקיים את ייעודי? ילדיי מוריי הגדולים , דורשים אותי לבוקר אור ...
בעיני רוחי אנו ניצבים בפתח הכניסה לחדר גדול , שבאמצע מתנשא לו עץ , אמיריו לשמיים גופו נטוע , יודע העץ את עצמו - ליטפה אותי המחשבה . החדר הוא כניסת "בית הספר הרוחני " שדמיוני כרגע חושף בפניי . מסביב לעץ ספסל מזמין רגע למחשבה ...
הקירות מלאים בתוכן , כל פינה חושפת אמת חיים תובנה. צמח שדורש מיים ונענה.. מפה שצריך לכבס ולחדש.. ילד שעומד לבדו ומחפש חבר, קבוצת ילדים במעגל מנגנים ביחד, פתאום דמיוני מעלה בפניי תמונה קדומה, "שבת אחים גם יחד" ילדים מסתובבים בחצר הזו ומחפשים לשתף , להזמין , לחלוק את אותה הבחירה החופשית .
פתאום ברקע מנגינה שפותחת רקיעים ליום חדש," ניגוני העולם" הבא ברכות מזמינה כל ילד אל מקומו , זמן להתכנס במסדרונות העולם הזה לעשייה , לפעולה ליצירה משותפת. הבוקר בבית הספר מתחיל באחריות האחד לשני , אנו בוחרים ילד אחד בכל בוקר ושואלים אותו, האם אני יכול לעשות משהו בשבילך היום? הילד הזה הופך ליות עבורי הזדמנות לתת , להתחיל את הבוקר בנתינה.
בכיתה אותם ילדים שקבלו , משתפים מה הם הרגישו , עם כל הקבוצה , ואלו שנתנו מודים . אנחנו אוכלים משהו קל ביחד ובודקים שכולם אכלו , שכולם מרגישים שווים.
בשיעור הראשון , המורה שאלה אותנו איפוא הנשמה - כל אחד סיפר על נשמתו , חיפשנו מה משותף , מה יש לכל אחד כמתנה לתת לעולם דרך אותה הנשמה . למדנו שהכל נמצא כבר וקיים , חיפשנו כל אחד בתוך עצמו את המקום בתוכו דרך כתיבה תנועה וציור.
התיישבנו במעגל ונתנו ידיים" מעגל- הנשמה הגדולה" , כל אחד אמר לשני מה הוא רואה דברים טובים ודברים פחות נעימים, למדנו להקשיב.
הזמן עבר כל כך מהר , בהפסקה אנחנו משחקים סביב העץ , סביב המרכז שלו ,שלנו , העץ מלמד אותנו לזכור שהחיים שלנו הם תוצאה של מעשינו, לכן העץ עוזר לנו לחפש תמיד את הכוונה והרצון שמניעים אותנו לפעול.
ברגעים של כעס , אנחנו נכנסים לחדר הנתינה , בחדר הנתינה אפשר לשוחח עם מורה , אפשר להאכיל בעל חיים, אפשר לצייר, או שפשוט לשבת עם עצמי כמה דקות במקום לתת לכעס מקום.
אין עונשים בבית ספר שלנו, אין תלבושת אחידה , ישנה למידה ולקיחת אחריות, ישנו רצון ל"תקן" את הנשמה , לעזור לה להרגיש את האור ,ולהתמלא בו.
השפה בבית הספר אינה שפה של יידע , היא שפת הידיעה .. אני לומד את עצמי , דרך אותו יידע שמתקיים בי בנשמתי.
אפשר לומר שהשפה בבית הספר , היא שפת הנשמה.
אמא אמא, בוקר אור...מה את חולמת...
צריך ללכת לבית הספר, חייכתי אל יובל, ליטפתי את פניו, בוקר אור. ביקרתי בבית הספר שלך אמרתי לו , והוא שאל מתי? חייכתי ..
חמוד ביקרתי בו בליבי בחלומי באמונתי , כן היה שם המון אור, וצחוק ילדים ,ואהבה ,וחמלה ,וכנות, ויושר .
היה שם עץ מקסים שהזכיר לי אותי בתור ילדה מחפשת תשובות לשאלות , פונה אליו ברגעים קשים ומבלי להבין את הסיבה סומכת על תשובותיו. יובל הביט בי ואמר אמא את משוגעת...
בוי נראה אותך לוקחת אותי לבית הספר הזה..
בית הספר הזה כבר קיים בליבי יובל , בנשמתי, ואם הוא קיים כוחו להתקיים בנגלה במציאות, בינתיים אנחנו צרכים להתנהג כך בכל מקום ולעורר את התשוקה אליו לקרב אותו במעשינו.
יובל , שתק לרגע ואמר לי כן אמא זה כל כך פשוט להגיד בוקר אור , וללכת לבית ספר כזה.
בכניסה לבית הספר אמרתי ליובל , תדמיין את העץ כשאתה נכנס , ואת הפינות מלאות בתוכן , חפש חבר ותן לו יד , חייך מתוך הלב.
האזן לניגוני העולם הבא מתוכך , והאמן שזה עוד יקרה בעולם הזה...
בוקר אור לכולנו.
